פרק ראשון: אמא ש'ך בצומת
אבא במאה. גם אמא. וגם סבתא. וגם בן דודה האוזבקי הפוזל והחורג מנישואים שביעיים. את כולם, וגם את אחותו של העולם, הצליחה לקנות, כקהל שבוי, רשת כמו צומת ספרים. המאבק לא היה עקוב מדם. ליתר דיוק, הוא אפילו לא הורגש – כי לאבא, אמא, וכל החמולה המרוקאית שלכם לא היתה שום סיבה טובה להפגין כנגדו. השעבוד הזה לתאגיד היה, למראית עין, עסקה משתלמת במיוחד לשני הצדדים - צד ההדיוט, שגא בהיותו כבש בודד בתוך עדר ההמונים העברי, הרוויח ארבעה ספרי איכות (איני ציני, במבצעים מהסוג הזה ניתן למצוא לא רק מתכונים של פליט ה'אח הגדול', או מאסטר שף, או מה שזה לא יהיה התורן. בנסיון לצור מראית עין של 'טובת הציבור', צומת ספרים – שמהווה כרגע שם נרדף לתאגיד דורסני מתחום הספרים, אבל גם סטימצקי חזקה בעניין) שיוכלו לשמש מצע נהדר לשולחן הסלון, לצד שקית גרעינים ומזכרת מהמשחק האחרון של בית"ר, הוכחה ניצחת שאפילו בבית קלישאת 'הישראלי המצוי', יש ספרים. נכון שרק את ארבעת אלו מהמבצע הזה, ואת הלהיט ההיסטרי לילדי הגן 'פינוקי לומד לעשות בסיר' אבל זה גם משהו. כלומר – מבצע כמו זה של רבעיית המלברו-לייט ב99 תשעים (אה, אופס. ספרים. למרות שבתנאים האלו, אין ממש הבדל) עובד טוב כל כך, ובחריקות מעטות, לצד ביקורת ציבורית חרישית למדי, מפני שהוא תפור למידת 'עם הספר' של העם היושב בציון – הזדמנות זולה במיוחד להוספת תפאורה בעלת מראה איטיליגנטי הביתה, בחנויות שנמצאות ממש בכל מקום, ממש כמו פלאפליה שכונתית. הרשת, צומת או סטימצקי, תמיד תוכל לטעון להגנתה שהיא מעודדת את התרבות השווה לכל נפש, וכל הפלצנים שקוראים הארץ, מצביעים למרץ, עושים לייק לחנין זועבי בפייסבוק ומלינים על הרמה הירודה, השוק הלא תחרותי, הפגיעה בסופרים, בחנויות הקטנות, הקשרים העסקיים הלא מדי חוקיים, והמונופול - יכולים לקפוץ לה – שכן היא זאת שבאמת ממשת את עקרונות הסוציאליזם, והנגשת התרבות והוצאתה מחק האריסטוקרסטיה של צפון תל אביב ושכונות צרפתי העיר ירושלים היא לא פחות מצדקה טהורה, וחסד עם העם.
נשמע מצויין, נכון? איזה באסה, שכמו בכל סיפור טוב, מגיע הקטצ'.
פרק שני: הקטצ', או – מה אפשר לעשות בשנקל
" אפשר להתייחס אל סופר בשלושה אופנים: אפשר להתייחס אליו כמספר סיפורים, כמורה או כקוסם. סופר גדול משלב את כל השלושה - מספר סיפורים, מורה וקוסם - אבל הקוסם שבו הוא שגובר על האחרים והופך אותו לסופר גדול."
ולדימיר נאבוקוב, מפיו יצא המשפט הזה, אכן היה קוסם. ליתר דיוק, הוא היה מסוג האנשים שמציעים לילדות תמות, שעל שפתיהן חלב (זה מה שאתם חושבים) בגן שעשועים לראות את מקל הקסמים שלו ("לוליטה", ואם לא שמעתם – גוגל קורא לכם בדחיפות). גם את יצירות המופת המטרידות אך מעוררות ההשראה שלו תוכלו לקנות כחלק מההכל כלול של שוק הספרים ב25 שקלים חדשים בלבד. לנאבוקוב זה ודאי לא יפריע, אולי למנהלי העזבון שלו קצת יותר – הוא את שלו עשה עוד בחייו, ומת מוכר, עשיר ועם תמונת מחזור של בית הספר היסודי לילדות מעל המיטה. לעומתו, חנוך דאום, שכתב את את הבלוקבסטר לסרוגים 'אלוהים לא מרשה', לא מצטיין בקסמיו. כי קרוב לודאי שאם הוא היה מצליח בתחום, אחת המשאלות שהיה מגשים לעצמו היתה להרוויח קצת יותר משנקל לכל אחד משלושים אלפי הספרים שנמכרו שנקל לספר, ו72,000 שקלים חדשים לשנתיים במהלכן עבד על הספר – בחישוב זריז, ולמרות ה16 שקבלתי ב3 יח"ל מתמטיקה (לצערי, אני רציני), דאום הרוויח קצת פחות ממאה שקלים ליום עבודה. למזלו, זה בערך השכר הממוצע למורה במערכת החינוך שלנו (הנה הסבר מצוין לציון שלי במתמט') – מקצוע שמכבד, לכאורה את בעליו. אגב, תודות לממשלתנו ולמס הכנסה, שליחה הנאמן, הסכום התקזז בחצי שכן נחשב להכנסה חד פעמית, את חישוב הסכום תעשו לבד. חנוך דאום עשוי להיות במצב טוב, יחסית, שכן למרות שספרו הנ"ל היה ספר הבכורים שלו, הוא קפץ ככותב מוערך לבריכת עולם הספרות, מה שמשול למצוף של אחוז גדול יותר מההכנסה על כל ספר. אם אני, כותב מוכשר שכמותי, הייתי במקומו, לדוגמה, המספרים היו באגורות. ציינתי אחוזים, והם הבעיה הגדולה ביותר של שוק הספרים הארצשראלי המצוי. אמנם מבצעי 4 במאה (שנשמע מבזה. למען האמת גם 'קנו אחד וקבלו שניים' של סטימצקי לא טוב יותר) שכאלו הם הבעיה התדמיתית הקשה ביותר לכותב הצעיר, שמרגיש שהאמנות שלו, ציפור נפשו, מנת הסביח שבלבו לא שווה יותר מ-ובכן, מנת סביח – אך למען האמת, גם לי לא ממש בא לשלם את מיטב מעות החנוכה שלי על ספרות במחירים מופקעים, ויש משהו מאוד קפיטליסטי (וילדים, קפיטליזם זה איכסה. מרקס הכי גבר) במחירים מופרזים (כ80-90 ש"ח לכרך חדש, ליתר דיוק), שלכאורה, לפי טענת תאגידי הספרים, תאלצו לשלם אם חנויותיהם לא היו קיימות, ונורא הוּמני, חברתי וחברותי במחירים כמו כ15 ש"ח בלבד שלפי אמי, עלה כרך חדש ונוצץ בגוש בריה"מ הקומוניסטי בו היתה ממש אחרי פירוקו. אבל כמו תמיד – שוטפים לכם את השכל, אנחנו במדינת האח הגדול בה הטייקונים קונים את דעתכם ומסמאים את עינכים מהאמת, וכל קלישאת אנטי הון-שלטון אחרת שמתאימה למעמד, יש רבות מספור. אני מצטט את הטוקבקיסט 'אחד שולטטטטתתתתת!!!11' (סתם לא, 'סטודנט') שכתב "ללא המבצעים, לא הייתי יכול להרשות לעצמי יותר מספר אחד בחודש. אם זה היה המצב הייתי מסתמך אך ורק על ספריות והסופרים היו מקבלים עוד פחות כסף. " אך מיודענו האלמוני, כמו כולם, שוכח עובדה פעוטה - הוא היה יכול להרשות לעצמו בלי בעיה מיוחדת לרכוש את מחמדיו הספרים, אם מצב השוק, בעידוד מגבוה (משרד האוצר), כמובן, היה מאפשר לסופר למכור את ספריו בעצמו, או לפחות לא לאפשר למוציאים לאור ולחנויות לקחת אחוז גדול כל כך ממחיר הספר שקנה וכך, לא היה כל צורך במבצעים כמו זה שעליו דרשתי – שנועד להחליף מחיר של כ90 ש"ח לכרך בודד, מחיר מקורי שהדרישה אליו באה רק מהאחוז הזערורי שמרוויח הסופר. אם לחלופין, היה הוא מרוויח כשני שלישים מרווחי הספר (שליש נוסף והכרחי להוצאות לגיטימיות של יחסי ציבור, עיצוב, הדפסה ושות'), לא היתה לסופר החביב על המגיב המגניב כל בעיה למכור את ספריו במחיר נמוך אפילו יותר מרבע מאה – אמנם ברור שלא יקרה כן, אבל בעקרון, לפי החישוב שלי, גם מחיר של 10 ש"ח לספר ישתלם לכותבו, שירויח עדיין כפול שלש ממה שתתן לו חנות הספרים הממוצעת.
נשמע מצויין, נכון? איזה באסה, שכמו בכל סיפור טוב, מגיע הקטצ'.
פרק שלישי: אז למה, בעצם אנחנו ממשיכים עם החנויות, למרות שבלעדיהן נוכל לקנות בזול יותר ולא על גבם של אנשי המדינה הליריים? או: למה בעצם כתבתי את כל זה?
" חלק מהעורכים הם סופרים שנכשלו, אבל זה נכון גם לגבי רוב הסופרים." מרק טוויין
עבודתם של העורכים והמולי"ם קלה מזו של הסופר, ולמרות שכבודם במקומו מונח, אין כל הצדקה שחלק כה נכבד מהעוגה ימלא רק את כרסם. אבל על זה כבר ליהגתי בפסקאות הקודמות והכתובות בחוסר טעם מופגן. הסיבה היחידה שסופרינו אומרים 'איי דו' להסכם המכירה הדרקוני שכופה עליהם מבצע כמו 4-100 היא שלמעשה, אין להם אפשרות אחרת. אלא אם ירחיבו מעט את אופקיהם ויחפשו אפשרויות חדשות, אבל משום מה, חלק הדמיון והיצירתיות של סופרינו משתתק ברגע שהם מניחים את העט (או כשיש הודעת שגיאה לא מוכרת בוורד שמוחקת עבודה של חודשים, במקרה שלי). סופר שכתב ספר שלא תחת הוצאה מסוימת, עומד כיום בפני צומת דרכים, שיכולות להוביל אותו ל- א. בחירה בהסכמה כנועה לחוזה הדרקוני ולכניסה למבצע משפיל זה או אחר בחסות צומת-סטימצקי ששייכות, בהתאמה להוצאות הספרים כנרת-זמורה ביתן-מודן (צ"ס), או להוצאה כתר (סטימצקי) – בהוצאת אחת מהן הוא ודאי הדפיס זה עתה, מחוסר בריה, ומיוקר ההוצאה העצמית, את ספרו. ב. להתמקח, ולקדם את ספרו בנפרד, במחיר גבוה. זו אפשרות שטובה לסופר, רעה לצרכן, ואפשרית רק במקרה שאתה סופר בכיר (אם כי לפי יורם קניוק, האמון על אבני דרך בספרות הישראלית כמו 'אדם בן כלב', גם זה לא מועיל – קניוק מרויח כשקל בודד לספר). ג. פרסום עצמאי לגמרי – זו האפשרות המעניינת ביותר מכולן, שלא מתאימה לעצלנים (כמו רוב הסופרים) או לעניים (כנ"ל) שלא יכולים לממן בעצמם את הדפוס – ותזכה את הצרכן במחיר נמוך יותר ואת הסופר בכמעט מלוא הרווחים על ספרו. כרגע, אלא אם הסופר מעוניין לפתוח באסטה בשוק ולמכור בה לימונדה וספרים לשבת, האפשרות הטובה ביותר שלו היא פרסום דרך האינטרנט – שוק שחלש מאוד כיום בארץ, שעדיין לא אמצה לחיקה אתרי חיקוי לאמזון, אבל בעל פוטנציאל גדול שבהחלט יכול להתממש אם יחשקו בכך סופרינו. ד. אפשרות קלושה, שנשמעת כמו אוטופיה סוציאליסטית ותעשה את הטוב ביותר לכולם, חוץ מלתקציב הסיגרים ונייר הטואלט המוזהב של ביבי וחבריו, בעלי השליטה ברשתות העל – התאגדות. גיוס כוחות כללי בקרב הסופרים, שימכרו את ספריהם תחת איגוד סופרים שידאג ראשית לרווחת חבריו ורק לאחר מכן לרווחיו התפעוליים, ויפעל כמו עמותה (שאינה למטרת רווח). ה. מנטור ממשלתי – ממש כמו שעיריית ג'לג'וליה מממנת את קבוצת הכדורגל העירונית שלה, הפועל ארגזים-שווארמה יוסי ובניו-ג'לג'וליה, כך תממן גם הממשלה את חיי סופריה ואנשי התרבות שלה, ותתן לה לחיות על חשבונה.
אבל התשובה שיבחר הסופר המתחיל די ברורה – הוא ילך על האפשרות הצפויה של כניסה תחת כנפי השכינה של הרשתות, כי הוא לא יכול אחרת. כי רק כך הוא יזכה לקידום, וכי אפשרויות הפרסום העצמי שלו מאוד מאוד מוגבלות, אלא אם במקרה הוא בן הזוג התורני של שרי אריסון. וכאן מגיע תור המדינה לעזור, אבל עזרה היא לא בתחום הצטיינותה. שוק הספרים לא שונה בהרבה מזה של המזון. כיום המצב הוא שלדוגמה, אסם מחליטה לפתוח רשת סופרמרקט בשיתוף שטראוס, ולמכור בה במחירים ובקידום שרק היא יכולה להרשות לעצמה – מה שישאיר אבק למתחרים. זה לא קורה, כי יש רשות להגבלת הקשרים עסקיים. אותה רשות, בקרה הנוכחי, פשוט הרימה ידיים. מבחינתה, כל עוד הצרכן לכאורה מקבל את המחיר הטוב ביותר האפשרי, שטויות כגון מונופול, סיאוב ופגיעה בזכויות העובדים יכולות לקפוץ לה, העקר שהצרכן יקנה את הספרים במחיר שווה לכל כיס, לא יקרא אותם אף פעם, כי הם משמים לא יותר מריהוט עבורו, וישראל תוכל להראות סטטיסטית כמדינה נאורה ושוחרת קריאה. ממליץ לקרוא מאמר של מו"ל שנשאר עלום שם עליה ושיקוליה.
הרלוונטיות של הכתבה מגיעה, בשעה טובה ובאיחור קליל ממש בנושא הבא – החוק הצרפתי, או 'חוק הספרים' – שממש לאחרונה חטף מכה קשה, כשועדת השרים שכונסה בענינו הודיעה שתמליץ על ביטולו. החוק הזה גובש בהצעה משותפת של כמה חברי כנסת, ובראשם ניצן הורוביץ ממרצ, ועקרו הוא הצעה לחייב את הרשתות לשמור על המחיר אתו שוחרר הספר לאוויר העולם עד תום שנתו הראשונה בלי הנחנות שלמעלה ב10% - מה שבעצם יהפוך את מבצע הדגל של צ"ס ללא רללונטי, שכן רוב הומצעים בו הם כאלו שזה עתה הגיחו לאוויר העולם. החוק הזה הוא בעייתי. מנכ"ל צומת אבי שומר טען שהוא חוק מטעם מתחרתו הגדולה ביותר, סטימצקי, שנועד לפגיעה ישירה בו, ושהצרכן הצרחן יפגע, שכן ספר חדש עולה כמעט תמיד סכום גבוה מאוד שלא יוכל לרדת עד שנה מיציאתו לפי החוק. בנוסף, הוא לא נותן מענה לבעיית האחוז ממחיר הספר ה(לא מאוד) ידועה שהעלתי. אבל החוק הזה הוא התחלה לא מאוד מבטיחה, אבל לפחות משהו, בדרך לספרים שלא שווי ערך כקליפת השום (בהמשך למטאפורת שוק המזון, לעוף בשקל של רשת רמי לוי), ולוספרים שיכולים לרכוש קצת יותר מעוף במחיר מבצע על כל ספר שמכרו. ולמציאות קצת פחות צבועה, למציאות של בתוך עמי אני חי בה הצרכן מבין מה עבר על התוצאה המוגמרת שקנה (וזה נכון, כמובן, גם לשוק המזון על כבדי האווז המפוטמים שלו למיניהם), ובה סדר היום לא מוכתב לנו רק ע"י ענקיות תאוות בצע. ולכן, אני קורא בניה נרגשת לכל מאה ועשרים חברי הכנסת שודאי קראו בשקיקה כל מילה מדברי, על שום כושר הכתיבה הנפלא שלי – יישמו. ולא רק ח"כים – גם סופרים. התאגדו.
קישורים שימושיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה